איך למדנו להגיד לא?

חשבתם פעם מאיפה למדנו להגיד לא?

זאת אומרת, איך יכול להיות שכל אחד מאיתנו שנשאל אותו משהו, לא משנה באיזו שפה, יניד את ראשו - ונבין שהוא מתכוון ל"לא". למשהו שלילי, לחוסר רצון וכו'. 
ואיך זה דומה בכל העולם?

 

כלומר, אם תשבו עכשיו במסעדה בבולגריה, איטליה, בלארוס או ארצות הברית. המלצר ייגש אליכם וישאל אם תרצו להזמין, או תרצו לאכול משהו נוסף ואתם תנידו בראשכם - מבלי לדעת את השפה.

המלצר יבין משפת הגוף שלכם, שאינכם מעוניינים.

כלומר, יש סימן מוסכם בכל העולם כולו, לאמירה "לא".

איך יכול להיות שכל העולם הצליח להסכים על סימן אחד? 

את התשובה לכך - כל תינוק יודע.

מי שיש לו ילדים קטנים יבין את העניין וגם יוכל להרגיש אותו בלייב, אבל אם לא, אפשר לראות את זה קורה אצל אנשים אחרים שיש להם ילדים קטנים.

אם תנסו להביא לתינוק קטן לאכול,
יקרו אחד משני התרחישים הבאים:
א. הוא יפתח את הפה ויאכל.
ב. הוא לא ירצה ויזיז את הראש ימינה או שמאלה.
אם ננסה שוב מהצד השני, התינוק יזיז את הראש שוב.

וככה, אנחנו מבינים שהתינוק לא רוצה לאכול.
התינוק, למד שככה מבטאים את זה שהוא
*לא*
רוצה לאכול.

וככה, למדנו להגיד לא.
כן, חלק משפת הגוף ממש מוטמעת בנו וחלק ממנה נרכש במהלך השנים.

עולם שפת הגוף כל-כך רחב שממש ניתן לחלק את שפת הגוף לשפת גוף שמושרשת בנו וכזאת שנלמדת ונרכשת. 

גם את החלוקה הזו נלמד במהלך הרצאות שפת הגוף שאני מעביר.